קר בגרמניה בפברואר. הטמפרטורות ביציאה משדה התעופה נדמות מרעננות, אך בעצם חודרות לעצמות ומקררות את כל הגוף. למרות זאת, זיכתה אותנו השמש בכמה ימים בהירים ויפים, וצבעה את שהותנו שם בכחול של חסד.
 |
| מוזיאון התחרה. כמו במפעל של סבא שלי. |
באותה עיר, "פלאון", הוחלט להכין טקס זיכרון לציון 70 שנה
ליום בו נלקחו אחרוני יהודי העיר למחנות ההשמדה בטרזין. בשיאה מנתה קהילת יהודי
פלאון כ-900 אנשים. בשנות ה-40 כבר מנתה כ-270 יהודים בלבד, וכאמור- הושמדה כליל.
צירוף מקרים בין לאומי הביא לכך ששמנו כצאצאי משפחה מכובדת בעיר הגיע
לאוזניהם של מארגני הטקס, וכך הוזמנו להיות אורחי הכבוד של אירועי ימי הזיכרון. טסנו
במשלחת של 25 בני משפחה- בנותיהם ובניהם,
נכדיהם ואפילו נין- של מרדכי ושל גבריאל לאי. קיבלנו לוח זמנים, ואת התכנית בראשי פרקים.
אך דבר לא הכין אותנו לעתיד להתרחש.
מארחינו המופלאים, מקהילה מקומית של נוצרים אוהבי ישראל שרגשות האשמה
נישאים על כתפיהם עד עצם היום הזה- עשו כל שביכולתם לתת לנו להרגיש טוב. מעבר לכך,
הטקסים שהוכנו היו מרגשים בצורה בלתי רגילה. בצעדה המרכזית שנפתחה באמירת
"קדיש" צעדו איתנו ברחבי "פלאון" מאות אנשים מכל הגילאים
(הרבה מעבר למצופה על ידי המארגנים, לא כל שכן על ידינו), נעצרים ליד בתים בהם גרו
בעבר משפחות יהודיות ונושאים דגלי ישראל, כשבראש נוסעת באיטיות מכונית עם רמקולי
ענק וקול גדול קורא את שמות יהודי העיר המתים, בזה אחר זה.
ברגע מסוים עצרנו ליד בית גדול שהיה בית המשפחה שלנו והלוט הוסר מעל שלט כסוף שנקבע בחזיתו לקראת האירוע. תמונות ממעמד זה, בליווי כתבות מרשימות, התפרסמו לאחר מכן בעיתונות המקומית.
את הצעדה סיימנו בכנסייה רחבת ידיים, שהיתה מלאה מפה לפה. ישובים
בשורות הראשונות, החל טקס כמוהו לא דמיינו. מכובדי האיזור נשאו דבריהם- על ההיסטוריה, על הבושה, על מה למדו מאז אותה
תקופה חשוכה ועל מחוייבותם לאחריות בעתיד. גם אנחנו הצגנו את משפחתנו בעבר ובהווה,
ואף שרנו את השיר "שלום עליכם מלאכי השלום". נגני כינור ופסנתר מדהימים
באתנחתות מוזיקליות הנעימו בנגינתם, הוסיפו דרמטיות לאווירה והקדימו את שיא הטקס:
עשר דקות של וידוי פומבי על חטא מפי מאות גרמנים המקריאים כאיש אחד מהשקופית שעל
הקיר. על הרכוש שנגזל, על בניהם ובנותיהם שנשלחו לתנועות הנוער ההיטלראי, על 60% אחוזי
ההצבעה הגבוהים במיוחד לנאצים באזור שלהם, על ביזת, חילול ושריפת בית הכנסת
(נובמבר 1938), ובעיקר- על שלא עשו כלום כדי למנוע את שואת היהודים בארצם. הדממה שהשתררה
באולם לאחר ההתנצלות הבלתי נתפסת הזו העידה על עוצמת הרגשות הקולקטיביים שעלו בחלל
הכנסיה באותם רגעים.
בהמשך סיירנו בבית הקברות היהודי בעיר ובאחוזת הקבר המשפחתית, עצרנו
לראות את הבניין בו היה מפעל התחרה המשפחתי וביקרנו במזיאון תחרה פעיל המדמה את
מהותו של אותו מפעל, והצטלמנו ליד שלט הרחוב הנקרא על שם אבותינו- "רחוב
האחים לאי".
 |
| רחוב האחים לאי עם אמא חנהל'ה, גלעד אחי ובנו עתי |
מעבר לחוויה האדירה שעברנו במסע הזה כמסע שורשים אמיתי ומרגש, נהננו מאוד להיפגש כמשפחה. את הצד של האח גבריאל כמעט ולא הכרנו. פגשנו אנשים חמים ונפלאים, ולמעשה- הרווחנו משפחה חדשה. גם המפגש בינינו- צאצאיו של מרדכי- היה נהדר. חלק מאיתנו, הנכדים, לא חיים בארץ ולהיות (כמעט) כולם ביחד (ועוד בחו"ל!) היה פשוט כיף.
ובליבי- תפילה אחת נישאת, חוזרת ומתחזקת:
הלוואי ונוכל גם פה,
בחתיכת הארץ הקטנה עליה אנו יושבים כיום,
להבין-
שניתן עוד לתקן.
לבקש סליחה,
להניח את העבר במקומו הראוי
ולהישיר מבט אמיץ ליצירת עתיד שלו, צודק וחומל יותר.
אמן.
הלוואי ונוכל גם פה,
בחתיכת הארץ הקטנה עליה אנו יושבים כיום,
להבין-
שניתן עוד לתקן.
לבקש סליחה,
להניח את העבר במקומו הראוי
ולהישיר מבט אמיץ ליצירת עתיד שלו, צודק וחומל יותר.
אמן.
 |
| עתי, האחיין שלי שגדל כבר חמש שנים ברומא- והשלט החדש המעיד על מקום הימצאו בעבר של בית משפחת לאי. |
