תמרה

שנתיים אחרי שהגעתי אליה. שנה אחרי שחזרתי לארץ ממסע הקהילות באירופה.

סוף סוף: חוויותיי משישה שבועות בלתי נשכחים בקהילה המיוחדת הזו. תהנו ♥ 

גבעות רכות פרושות מעל אגמים מרהיבים, מסביבי נוף ירוק ומתוך הערפל צצים מבני מגורים שונים- קרוואנים, כיפות גאודזיות, בתים ובקתות. גינות ירק ושבילים חשופים מקיפים את האופק. מעולם לא חשבתי שאראה מקום אמיתי שנראה בדיוק כמו פנטזיית חיי הקהילה שלי.

תמרה. אני עוד לא מאמינה שאני כאן, בקהילה המיוחדת הזו, עליה שמעתי כה רבות. בתמרה אפשר להשתתף בקורסים הניתנים במקום או להגיע כמתנדבים בחודשים בהם הקהילה פתוחה למבקרים (בחודשי החורף עוסקים החברים בעבודה פנימית, והמקום לא מארח).

אני מתנדבת, ושובצתי למלאכת הכנת האוכל לחברי "הקמפוס"- שם כולל לכל אלה הנמצאים כאן באופן זמני. דרך קבע חיים כאן כ-180 איש ואישה בטווח גילאים רחב מאוד: ממקימי הקהילה, דיטר דום וסבינה ליכטנפלד וחבריהם- הנמצאים בשנות השבעים לחייהם, ועד לילדים ולתינוקות שנולדים כאן.

בפועל, מי שמוביל כיום את הקהילה אלה בני ובנות הדור השני, בני ה- 30-40, אך המילה האחרונה בחלקן המכריע של ההחלטות עדיין ניתן למייסדים.

הקהילה החיה כיום במחוז אלנטז'יו שבפורטוגל, התחילה למעשה כגרעין בגרמניה ב1983. ב- 1978 אסף סביבו דום כחמישים אנשים ויחד בנו קהילה המגדירה את עצמה כמעבדת מחקר לנושאים כמו כוח, כסף, מיניות ואהבה- כל המרכיבים של מערכות יחסים בפועל. כשנה לאחר שהחלה הקבוצה לפעול החל נגדה מסע השמצות בתקשורת הגרמנית והקבוצה התפצלה. חלקה נותר בגרמניה (והקים את קהילת ZEGG המופלאה לא פחות) וחלקה החל במסע חיפוש לאדמה חדשה.

ב 1995 מצאו דום וליכטנפלד את 1355 הדונם בפורטוגל, והחלו לבנות את חלומם.

ילדים חופשיים מפחד

המקום שואף להוות מודל פעיל לחיי קהילה ברי קיימא המבוססים על פתיחות וכנות בין האנשים החיים בו, ובינם לבין הסביבה, הטבע והחיות.

המוטו לפיו חיים כאן הוא "אהבה חופשית מפחד"- דבר אשר מקרין על כל תחומי החיים- החל מדרך גידול הילדים, יחסי העבודה וההתנהלות הפתוחה היומיומית ועד למערכות היחסים האישיות.

עקרונית, רוב הזוגות חיים במערכות יחסים פתוחות וכיוון שהדבר מוטמע כה עמוק באורח החיים, ישנה תמיכה רבה ומתודות שיתוף וריפוי ייחודיות שפותחו על מנת לטפל ברגשות האנושיים הטבעיים העשויים לעלות בעקבות סגנון חיים שכזה.

האמונה הרווחת בתמרה היא ששלום בין המינים יביא לשלום על פני האדמה כולה. לשם הפצת רעיון זה יוצאות מתמרה משלחות לאזורי קונפליקט ברחבי העולם.

בנוסף, מהווה המקום מעין חממת מחקר לנושאי קיימות וטכנולוגיות ירוקות. שבעה אגמים גדולים שנחפרו כאן כחלק מפרויקט שימור מים התמלאו לאורך השנים בצורה כה שלמה, שהיום הם יכולים לספק מים לכל הקהילה למשך שבע שנות בצורת. במטבח הנמצא ב"כפר הסולארי" (שכשמו כן הוא- מרכז מחקר לאנרגיית שמש על כל צורותיה), מבשלים את המזון על ביו-גז המיוצר מקומפוסט שנאסף ממטבחי המקום.

גינות ירק מרהיבות משתרעות לאורך השבילים, ושיטות הגידול בהן מגוונות- חלקן פרמקלצ'ר, חלקן ביו-דינאמיות, חלקן מיועדות לשימור זרעים בלבד. המזון המוגש בארוחות הינו טבעוני ואחוז ניכר ממנו מגודל במקום. חלק מהמזון רוכשת הקהילה מחקלאי הקהילות השכנות.

אחד המקומות המעניינים בהם יצא לי להתנדב הוא "מטבח השימור": מקום אליו מגיעה חלק מהתוצרת החקלאית כדי להשתמר בצנצנות (כמיץ, שימורים ומוחמצים) לחודשי החורף.

המשמרות במטבח בו אני עובדת ברוב הימים נפתחות במעגל שיתוף, בו אנו קוראים קטע כתוב להשראה וחולקים את חוויותינו והקורות אותנו במהלך הזמן שאנו פה. הנושאים בהם אנו נוגעים הם מרגשים ואינטימיים, ושיחות אלה לא תסולאנה בפז.

בין הקורסים והסדנאות הנלמדים בתמרה- אליהם מגיעים אנשים ונשים בגילאים שונים מרחבי העולם-  ניתן למצוא את "בית הספר לאהבה", "יסודות חיי הקהילה", "אוניברסיטת קיץ" וכן קורסים בנושאים סביבתיים.

גם למסיק הזיתים הנערך בסוף הסתיו מגיעים לא מעט מתנדבים, וחלקם נשארים גם לקורס "חידוש היערות".

בימי ראשון נערכת ההתכנסות הקהילתית השבועית המזכירה אווירת חג נוצרית, אך הדרשה הניתנת כאן- להבדיל- הינה בנושאי קהילה, טבע ואהבה.

טקסים נוספים ומאוד מיוחדים מתרחשים באופן קבוע על ראש אחת הגבעות, ב"מעגל האבנים"- מרחב פלאי ואנרגטי ביותר אותו ייסדה ליכטנפלד בהשראת מעגל אבנים שראתה לא רחוק משם, ב-Evora, במהלך מסעה אחר אדמה.

על כל אחת מהאבנים חרוט סימן או סמל שונה, המייצג אחד מהאלמנטים הקהילתיים או החיים בכלל- הילדים, הנשיות, החיות ועוד.

בתקופה בה קהילות אקולוגיות צצות בכל העולם כפטריות לאחר הגשם, תמרה הינה מודל לחיי קהילה ולמתודות עבודה ולימוד של "איך בעצם עושים את זה".

כיום תמרה הינה אחת מארבע או חמש הקהילות האקולוגיות המרכזיות באירופה, והיא הפכה להיות אבן שואבת של ממש למתעניינים בנושאי אקולוגיה, יחסים ושלום בין בני אדם ובין האדם לסביבתו.

* לבקשת הקהל: תמונות נוספות שצילמתי בתמרה ניתן למצוא כאן, כאן וכאן.
** פרשנות, תקציר ותרגום חופשיים ואקלקטיים למדי שלי, לדברים שנשא בע"פ דיטר דום- מייסד קהילת "תמרה"- בעת שהייתי שם, ניתן למצוא כאן.
*** תרגום חופשי שלי לאחד מדפי החזון של תמרה ניתן למצוא כאן.

אחד מדפי החזון של תמרה

צופים יחד בסרט, ב"בר" המקומי

מי ידע שבישול "מוסדי" יכול להיות טבעוני, אורגני ומשובח כל כך?...

גינות פרמקלצ'ר, ביו-דינאמיות וניסוייות

מרכז מחקר השלום העולמי

מסיק זיתים

כמו בקיבוץ של פעם- כל הקהילה מתגייסת

לילדים יש יום עבודה בשבוע, באחד מענפי המקום

דמיין... אינך פוסע אל חיי היומיום, כי אם אל תוך יצירה

מעגל המתנדבים מתכונן לצאת לעבודה עם שחר. ברקע: המגורים המשותפים

גן עדן ערפילי

ארוחת בוקר בענף הגינות, היישר מן השדה

לשבט לקום

השנה: 2005.
שנה ד', המחלקה לצילום, "בצלאל". אנחנו נדרשים לבחור נושא לפרוייקט הגמר.
כולם עושים סטודיו. אני נוסעת לסיני.

"אז מה?" אני שואלת את עצמי ביושבי על החוף, עיניי מתמלאות בטורקיז הצלול של מימי ים סוף ובאופק האינסופי, "מה באמת בא לך לעשות? איך את הולכת לשרוד את השנה הזאת? מה את ב-א-מ-ת אוהבת לצלם?"

"אנשים וטבע" אני לעצמי עונה "כמו ריינבו, אבל כאלה שחיים ככה תמיד".

כך, בתשובה אחת פשוטה וכנה, התחיל הרומן שלי עם הקהילות האקולוגיות באשר הן, ועם אהבת הנדודים.

מתוך פרוייקט הגמר שלי. שיטים, 2005.

באותה שנה נסעתי כמעט לכל קהילה וחווה אקולוגית שהיתה קיימת בארץ וצילמתי. בנאות סמדר אסור היה לצלם, אז צילמתי בהחבא- ולבסוף לא השתמשתי בתמונות משם.

את חופשת הפסח ביליתי בהתכנסות הריינבו העולמית בטבע המטורף של תורכיה, ובמשחקים עם הדיגיטלית החדשה שלי.

פרוייקט הגמר התיעודי "פשוט", אותו ליוויתי בספר ובמחקר כתוב, היה ייחודי בנוף הבצלאלי של המחלקה לצילום. האישור היוניברסלי שפעלתי נכון כשהלכתי בעקבות הלב וכנגד ההגיון הגלריסטי של חלק ממוריי, התקבל כאשר צילום מהפרוייקט נרכש על ידי העשיר ותומך הסטודנטים מר מנדל, ומימן את הטיסה הבאה שלי לאוסטרליה.

עשר שנים אחרי, לקראת סיום מסע הקהילות שלי באירופה ממנו שבתי בקיץ האחרון, הגעתי להתכנסות האירופאית של הרשת העולמית לקהילות וכפרים אקולוגיים GEN. 

500 א/נשים מ-45 מדינות ומעשרות קהילות התאספו בקהילת Zegg הותיקה שבגרמניה למשך שבוע עמוס ומרגש כשנושא המפגשים העיקרי היה לימוד ושיתוף כלים לחיי קהילה. כשחזרתי לארץ, כחודשיים לאחר מכן, היה ברור לי שגם בארץ רשת כזו הופכת להיות הכרחית במציאות הקיימת.

יעדי רשת GEN ישראל

לשמחתי לא הייתי לבד בחזון הזה, ומהר מאוד הצטרפתי לצוות ההפקה של כנס הרשת הישראלית הראשון.
לכנס שנערך בנובמבר האחרון בקיבוץ גזר, הגיעו להפתעתנו כ-250 איש מקהילות ופרוייקטים ברחבי הארץ, כמעט כפול ממה שציפינו.

מאז ממשיך הצוות הראשוני להיפגש מידי חודש, לבנות את החזון ואת הכלים הטכניים לרישות. הוצאנו חוברת המאגדת בתוכה את כל המידע שהצלחנו לאסוף על קהילות קיימות, מרכזי חינוך אקולוגיים וחוות פרמקלצ'ר בארץ. האתר נמצא בהקמה, וכן מזדמם לו אינדקס של כל מורי תחום הקיימות בישראל.

החזון של רשת הקהילות האקולוגיות הישראלית הוא ליצור שיתופי פעולה, לחלוק משאבים, לרכז מידע לטובת מתנדבים פוטנציאלים ובבוא העת להוות ארגון מכובד ומשמעותי בבואנו לתקשר עם הרשויות.

השבוע התמזלתי להצטרף כצלמת להתכנסות אבני דרך לשימור מלאכות עתיקות ומסורתיות, בהפקת וארגון החבר'ה המדהימים משומרי הגן.

בחמש היממות בהן היה חם מאוד בימים וקר קפוא בלילות, חוויתי הוויה אמיתית של שבט. שלל גילאים ודמויות צבעוניות לימדו ולמדו קליעת סלים, חבלים ומחצלות, הכנת סנדלים ונעליים מעור ומחבלים, הצתת אש, בניית שרפרפים ועוד- הכל מחומרים הנמצאים סביבנו- בטבע. נערכו סיורי ליקוט צמחי מאכל ומרפא, מסעות גששות, סדנאות שימור ועיבוד מזון, ובקיצור- כל מה שצריך לדעת לקראת האפוקליפסה, אם וכאשר תבוא עלינו. או סתם כך, פשוט כי זה מעניין ממש וכיף להרחיב את הדעת.

רג'אני קולעת בסנסנים

בין לבין סופרו סיפורים, הוצגו הצגות, נחגגו חגיגות, השתחקו משחקים ונחבקו מלא חיבוקים.
במעגל גדול ומקסים של יופי הסתיים הכנס בשבת וממשיך למלא את הלב עוד ימים רבים לאחר מכן...

עומלות על נול

ילדי השבט מציגים "גברת חולד"

קליעה במחטי אורן

קישוטים מהטבע

מעגל סיום "אבני דרך"

על סליחה, תחרה ותקווה

קר בגרמניה בפברואר. הטמפרטורות ביציאה משדה התעופה נדמות מרעננות, אך בעצם חודרות לעצמות ומקררות את כל הגוף. למרות זאת, זיכתה אותנו השמש בכמה ימים בהירים ויפים, וצבעה את שהותנו שם בכחול של חסד.

מוזיאון התחרה. כמו במפעל של סבא שלי.

סבא שלי מצד אמי, מרדכי להב (לאי) נולד וגדל בעיר "פלאון" שבסקסוניה, גרמניה. בבעלות המשפחה היה לא מעט רכוש, ובעיקר- מפעל מצליח לתחרה. בשנות העשרים לחייו עלה ארצה עם אחיו, גבריאל-  ויחד נקלטו בקיבוץ הזורע. שנים מעטות לאחר מכן נרצח אחיו גבריאל לא רחוק מהקיבוץ, בהותירו אחריו אישה ובן. בן עימו למשפחתי כמעט ולא היה קשר, עד לאחרונה.

באותה עיר, "פלאון", הוחלט להכין טקס זיכרון לציון 70 שנה ליום בו נלקחו אחרוני יהודי העיר למחנות ההשמדה בטרזין. בשיאה מנתה קהילת יהודי פלאון כ-900 אנשים. בשנות ה-40 כבר מנתה כ-270 יהודים בלבד, וכאמור- הושמדה כליל.

צירוף מקרים בין לאומי הביא לכך ששמנו כצאצאי משפחה מכובדת בעיר הגיע לאוזניהם של מארגני הטקס, וכך הוזמנו להיות אורחי הכבוד של אירועי ימי הזיכרון. טסנו במשלחת של 25 בני משפחה-  בנותיהם ובניהם, נכדיהם ואפילו נין- של מרדכי ושל גבריאל לאי. קיבלנו לוח זמנים, ואת התכנית בראשי פרקים.

אך דבר לא הכין אותנו לעתיד להתרחש.

מארחינו המופלאים, מקהילה מקומית של נוצרים אוהבי ישראל שרגשות האשמה נישאים על כתפיהם עד עצם היום הזה- עשו כל שביכולתם לתת לנו להרגיש טוב. מעבר לכך, הטקסים שהוכנו היו מרגשים בצורה בלתי רגילה. בצעדה המרכזית שנפתחה באמירת "קדיש" צעדו איתנו ברחבי "פלאון" מאות אנשים מכל הגילאים (הרבה מעבר למצופה על ידי המארגנים, לא כל שכן על ידינו), נעצרים ליד בתים בהם גרו בעבר משפחות יהודיות ונושאים דגלי ישראל, כשבראש נוסעת באיטיות מכונית עם רמקולי ענק וקול גדול קורא את שמות יהודי העיר המתים, בזה אחר זה.

ברגע מסוים עצרנו ליד בית גדול שהיה בית המשפחה שלנו והלוט הוסר מעל שלט כסוף שנקבע בחזיתו לקראת האירוע. תמונות ממעמד זה, בליווי כתבות מרשימות, התפרסמו לאחר מכן בעיתונות המקומית.

את הצעדה סיימנו בכנסייה רחבת ידיים, שהיתה מלאה מפה לפה. ישובים בשורות הראשונות, החל טקס כמוהו לא דמיינו. מכובדי האיזור נשאו דבריהם-  על ההיסטוריה, על הבושה, על מה למדו מאז אותה תקופה חשוכה ועל מחוייבותם לאחריות בעתיד. גם אנחנו הצגנו את משפחתנו בעבר ובהווה, ואף שרנו את השיר "שלום עליכם מלאכי השלום". נגני כינור ופסנתר מדהימים באתנחתות מוזיקליות הנעימו בנגינתם, הוסיפו דרמטיות לאווירה והקדימו את שיא הטקס: עשר דקות של וידוי פומבי על חטא מפי מאות גרמנים המקריאים כאיש אחד מהשקופית שעל הקיר. על הרכוש שנגזל, על בניהם ובנותיהם שנשלחו לתנועות הנוער ההיטלראי, על 60% אחוזי ההצבעה הגבוהים במיוחד לנאצים באזור שלהם, על ביזת, חילול ושריפת בית הכנסת (נובמבר 1938), ובעיקר- על שלא עשו כלום כדי למנוע את שואת היהודים בארצם. הדממה שהשתררה באולם לאחר ההתנצלות הבלתי נתפסת הזו העידה על עוצמת הרגשות הקולקטיביים שעלו בחלל הכנסיה באותם רגעים.

בהמשך סיירנו בבית הקברות היהודי בעיר ובאחוזת הקבר המשפחתית, עצרנו לראות את הבניין בו היה מפעל התחרה המשפחתי וביקרנו במזיאון תחרה פעיל המדמה את מהותו של אותו מפעל, והצטלמנו ליד שלט הרחוב הנקרא על שם אבותינו- "רחוב האחים לאי".

רחוב האחים לאי
עם אמא חנהל'ה, גלעד אחי ובנו עתי

מעבר לחוויה האדירה שעברנו במסע הזה כמסע שורשים אמיתי ומרגש, נהננו מאוד להיפגש כמשפחה. את הצד של האח גבריאל כמעט ולא הכרנו. פגשנו אנשים חמים ונפלאים, ולמעשה- הרווחנו משפחה חדשה. גם המפגש בינינו- צאצאיו של מרדכי- היה נהדר. חלק מאיתנו, הנכדים, לא חיים בארץ ולהיות (כמעט) כולם ביחד (ועוד בחו"ל!) היה פשוט כיף.

ובליבי- תפילה אחת נישאת, חוזרת ומתחזקת:
הלוואי ונוכל גם פה,
בחתיכת הארץ הקטנה עליה אנו יושבים כיום,
להבין-
שניתן עוד לתקן.
לבקש סליחה,
להניח את העבר במקומו הראוי
ולהישיר מבט אמיץ ליצירת עתיד שלו, צודק וחומל יותר.

אמן.

עתי, האחיין שלי שגדל כבר חמש שנים ברומא- והשלט החדש המעיד
על מקום הימצאו בעבר של בית משפחת לאי.

הבחירה באלטר-נתיב-ה

האם המחאה החברתית מתה?

יש הטוענים שכן. שכלום לא השתנה, שהכל נהיה רק יותר גרוע ושאולי אצל חלקנו הייאוש פשוט נעשה יותר נח...

אני לא חושבת ככה.

ייתכן שכשהבועה מקיפה אתכם מכל כיוון, קשה לראות את היוזמות הנפלאות שצצות בארץ כפטריות אחרי הגשם.

החופש המוחלט שבחרתי להיות בו כבר מעל לשנה מפגיש אותי עם פרוייקטים מעניינים ביותר, ולראשונה בחיי אני זוכה להשתתף בכל כנס/סמינר/התכנסות/לימודים בהם אני מעוניינת- ללא הצורך לבקש אישור חיצוני.
בחיים שבחרתי לחיות כרגע, אני קוטפת את הפטריות- ורוקדת בגשם.
גם המבט האישי על הזמן משתנה. לאט לאט הזמן מאבד משמעות ונהיה נוזלי, והתנועה היחידה במרחב היא הרגע בו אני נמצאת וכיצד אני בוחרת להוות אותו.

בשבוע שעבר התקיים ב"בית הגפן" בחיפה הכנס "חלון לקיימות פלשתינית" ביוזמת "בוסתן בני אברהם", בו הוצגו יוזמות שונות המנסות לגעת בנושא הקיימות בדרכים פורצות תודעה:

גן ילדים אנתרופוסופי דו-לשוני בר-קיימא ביפו, שיתופי פעולה של בתי ספר יהודים ופלשתינים בירושלים להקמת גינות מאכל, ערבי מוזיקה משותפים וחשיפה לתרבות הסופית, שימור מלאכות מקומיות מסורתיות, פרוייקטים לשימור ושיקום נחלים שלא מכירים במושג הגבולות, ועוד...

ביום הכנס. תצפית על חיפה.

פרוייקט נוסף מרגש שהתרחש בשבוע שעבר הוא האקתון חינוך. מושג ה"האקתון" מגיע מעולם ההיי-טק והסטארטאפים, ומשמעותו היא התכנסות של 24 שעות של בעלי עניין בתחום מסויים המגיעים לשתף יוזמות רלוונטיות, כך שמי שרוצה לשתף, לתרום ולהצטרף- מוזמן. התהליך עצמו מרתק, ומאיץ את התהליכים שכבר קורים.

בהאקתון, שהתקיים בכפר הירוק, השתתפו פעילי חינוך ממגוון גילאים (11-70) ותחומי עניין שונים.

השאלה המרכזית בה עסקנו היתה איך מחוללים שינוי מתוך ובקבלה של מערכת החינוך הקיימת?

מאיה רימר נותנת פרזנטציה על "הקיימנים" בהאקתון החינוך

בין היוזמות שקיבלו חשיפה: הנגשת חינוך מיני איכותי לנוער דרך כלים טכנולוגים, פרוייקט "הקיימנים" המביא תודעה סביבתית לאקדמיה ולפריפריה, עיצוב אינטראקטיבי חדשני של כיתת הלימוד, שינוי הגישה למשחקי מחשב ככלי חינוכי, קהילה נודדת המביאה משחק ושמחה לאזורים מוחלשים ברחבי ישראל ועוד...

קבוצת העבודה הנפלאה של ה Art Of Hosting נפגשה השבוע במרכז השל, ובין נושאי הדיון עלו שאלות מרתקות כמו כיצד להכניס את מתודת העבודה הזו לעסקים למטרות רווח, וכן דנו בשאלת "הבועה" ופריצת הגבולות.

 מהי בכלל אותה בועה, וכיצד זה מרגיש להיות בה? האם אני בבועה, או שמא הבועה היא האנשים המקיימים חיי שגרה ומירוץ עכברים אינסופי? ובעיקר- כיצד ממסמסים את הגבולות?

המסקנה הנוכחית שלי מהתהליך היא פשוט להמשיך לעשות מה שאנחנו עושים.

להוות דוגמה והשראה, להיות נוכחת ברגע, ולהתנהל מול כל אדם בכנות ובלב פתוח.

תהליכים לוקחים זמן. אפשר לנסות להאיץ אותם, אך בסופו של דבר- הם יתרחשו בזמן ובמקום המדוייקים.

השבוע הבהחלט אינטנסיבי הזה הסתיים בקורס ביופלחה מקוצר שהתקיים בכרכור בהנחיית חיים פלדמן, כחלק מפרוייקט גש"מ של מרכז אושר (מחצית מהתשלום ניתנה בשפע, המטבע הקהילתי שלנו).

האוכלוסיה שהגיעה ללמוד היתה מגוונת להפתיע- מזוג מבוגר שהחליט (מסיבות בריאותיות) לעבור לטבעונות ובשל המחירים של ירקות אורגניים החליט להתחיל לגדל לעצמו את הירקות, דרך זוגות שעברו מהעיר לכפר ומבקשים לשדרג את השטח שמסביב לביתם, וכלה באנשי פרמקלצ'ר בעלי נסיון שבאו להתרענן ולצבור עוד ידע בשיטות גידול נוספות.

גידול ושיתןף מזון, בעיניי, הוא חלק משמעותי במהפכה השקטה.

שבירת המונופולים דרך הבחירה לחיות בפשטות, להמעיט בקניות לא הכרחיות ולגדל לעצמנו לפחות חלק מהמזון- הן חלק מהסיבות שבעיניי המחאה לא מתה.

למחאה אלף פנים.

לכל אחד יש בחירה.

והבחירה ניתנת לנו בכל רגע ורגע.

מה אתם בוחרים?

המסעדה של זקיקה

בקיץ אחד, לפני שנתיים, מצאתי את עצמי (שוב) בשיטוט לילה תל אביבי.

מהבר קיימא לשדרה, ומשם- דרך זכרונות של קיץ שלא ישוב עוד, לבית של חברים. מסיבת גג שקיבלה תפניות מעניינות וקבוצה של כמה חבר'ה שיוצאים למסע השיטוט הלילי- בדרך משמחים קופאית אמפם עייפה בשירים ובחיבוקים- ולפנות בוקר עוצרים להשתאות מול זריחה מופלאה על חוף הים.

כשיצאנו חזרה לסמטאות נווה צדק המאובקת- פגשנו את זקיקה. חיוך גדול על פנים מוארות, עור שחום, לבוש בגדים לבנים.

בעיניי הוא הצטייר כדמות ייחודית, והתברר לי שהוא בדואי שחי בתל אביב.

מאז יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים, כשבאחת הפעמים הוא סיפר על החלום שלו- לפתוח מסעדה שתהווה מרכז להכרת התרבות הבדואית בתל אביב.

ביום חמישי האחרון זה קרה.

בעזרתם של הרבה חברים- נפתחה המסעדה הבדואית (הראשונה בתל אביב?) ברחוב אברבנאל 14, פלורנטין.

לכבוד הפתיחה- אוכל מדהים הוגש בחינם, תה וקפה זרמו כיד המלך והמלכה, ומוזיקאים רבים ומוכשרים באו להופיע בקומת הגלריה שמעל המסעדה- בה נמצא גם הבר.

בחוץ ישבו אנשים מכל מיני צבעים, וגם שם צצה לפתע גיטרה וקולות שירה עלו אל שמי הלילה.

הכל באמת היה מקסים. כשמעל הכל- היה המשהו הזה שניתן רק להרגיש- האווירה, האהבה ששרתה שם באותו לילה מרגש.

אז כן, מקום חדש שנראה מבטיח, מזמין את כולכם לבוא.

בהמשך הגלריה צפויה לארח אמנים, סדנאות והופעות. במשאלת הלב שלי אני מבקשת שיהיה זה מקום להכרה בין תרבותית.

שווה לעקוב.

דף הפייסבוק של הדיוואן הבדואי, לעידכונים:  http://tinyurl.com/puao7rv